<h1>ראבי"ה סימן ש"פ</h1>
<h2>דף קכב.</h2>
אבי מורי. בעבור שראיתי פלוגתא דרברבתא על ההלכות גדולות כתבתי אני יואל הלוי הנראה בעיני. דכל היכא שגוי צד ביום טוב או לקט מן המחובר ביום טוב, אם עושה בשביל ישראל מלאכה דאורייתא, על כיוצא בזה מפרש בהלכות גדולות דרב יהודאי גאון שצריך להמתין בכדי שיעשה, היינו עד מוצאי יום טוב שני שהוא חול. ומה שמביא רש"י ראיה לסתור דברי בעל הלכות גדולות, וכתב בפירושו בפרק בכל מערבין [ל"ט ע"ב], מההיא בר טביא דאיתצד ביום טוב ראשון ואישתחיט ביום טוב שני ואתא לבי ריש גלותא ואכלו רב נחמן ורב חסדא וכו' עד אמר ליה רבי חנינא מודה רבי יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות דשני קדושות הן, אלמא דהכי הילכתא, דרב ששת הדר ביה לגבי דרב נחמן. ומדרבא שאמר במסכת ביצה [י"ז ע"א] מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה. ומדרב דאמר נולדה בזה מותרת בזה ופסקינן הילכתא כוותיה. מכולהו שמעינן דדבר הניצוד או הנלקט מן המחובר ביום טוב ראשון של גליות ממתין לערב בכדי שיעשו ומותר, דאחד מהם חול, דאי מספקא [לן] בקדושה אחת אמאי אישתרי בהו ביצה. ואי משום דביצה איסורה דרבנן הוא, הא לא אישתרי ביום טוב שני של ראש השנה. ועוד קיימא לן במסכת ביצה [ד' ע"א] דספיקא דרבנן בדבר שיש לו מתירין אסור. ובהלכות גדולות אסר (לה) עד מוצאי יום טוב שני, ודי[יק] לה מדקבע רב פפא הילכתא גוי שהביא דורן לישראל אם יש במינו במחובר אסור ולערב בכדי שיעשו (לערב שני), ומוקי להאי [דלערב] אסור בכדי שיעשו לערב מוצאי יום טוב שני, שעה הראויה לעשיה. [ובעיני] אינו נראה כן, אלא כדקסתם ואמר לערב. [אי ביום טוב ראשון הביאו ימתין לערב בכדי שיעשו ואוכלו. ולפיכך צריך להמתין, דשמא היום קודש] ולמחר חול, הילכך בעי המתנה, ואי איפכא כל שכן אף בלא המתנה מותר. ואי ביום טוב שני [הביאום] ימתין לערב, דשמא [הוא] היום קודש. ותדע דעיקר מילתיה דרב פפא לערב דיום טוב ראשון איתמר, מדאמרי[נן] [מ' ע"א] הנהו בני [גננא דגזו להו] גוים [אסא] ביום טוב שני שרא להו רבינא [לאורוחי] ביה לאורתא לאלתר, אלמא כי בעינן בכדי שיעשו ביום טוב ראשון, דהא קים לן בקביעא דירחא, [ו]הא דעבדינן תרי יומי, משום דשלחו מתם וכו', אבל יום טוב שני דקיל לא בעינן בכדי שיעשו. ומסקנא פסקינן הילכתא אף ביום טוב שני בכדי שיעשו, שלא ליזלזל ביה. ותשובת הגאון בידי כן. עד כאן לשון פסק רבינו שלמה.
ואני יואל הלוי [אומר] שיש חילוק בדבר, ואין לנו לסתור דברי רב יהודאי מראיות אלו. דבכל מקום שהגוי עושה מלאכה דאורייתא בשביל ישראל צריך להמתין עד מוצאי יום טוב שני כדברי בעל הלכות גדולות, וכגון ההיא דרב פפא, דנלקט מן המחובר בשביל ישראל, דמחמירים דאפילו נלקט ביום טוב ראשון אסור אף ביום טוב שני עד לערב בכדי שיעשו, דהיינו חול גמור, אבל ביום טוב עצמו אסור. והא דמייתי רבינו שלמה זצ"ל מהני בני גננא דגזו אסא, כדאיתא לעיל, לית ראיה, דהא ביום טוב שני [הוה], ואפילו הכי הואיל דבשביל ישראל נלקט והוי איסורא דרבנן הוה סבר רבינא להתיר לאלתר, ומסיק תלמודא דליתא [דרבינא] דשרי לאורתא לאלתר, אף על גב דהוי חול גמור, דבעינן נמי בכדי שיעשו ואף על פי שלא נעשה בו [אלא] אסורא דרבנן, הואיל שבשביל ישראל נלקט. אבל אי הוה ביום טוב ראשון נלקט בשביל ישראל, דהוא יום טוב גמור, ומלאכה אסורה [בו] מדאורייתא, הוה אסור עד מוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו ואף על גב דיום טוב שני דרבנן כדשלחו מתם [ביצה ד' ע"ב]. והא דאמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה וכו', ומשום דחד מינייהו חול, התם הנחת העירוב לית ביה מלאכה דאורייתא לגמרי, ואפילו בשבת אין בו איסור שיתחייב משום מלאכה, הילכך מקילינן ביה על ידי תנאי להניח ולומר שאחד מהם חול. וכן ביצה שנולדה בזה מותרת בזה, מפני שאין בלידת ביצה איסור מלאכה דאורייתא, הילכך מותר[ת] בשני. ועוד שהלידה לא נעשית בשביל ישראל, הילכך מותר[ת] בשני לאלתר, ולא בעינן שימתין בכדי שיעשו, דהיינו בכדי לידת הביצה, ולידת ביצה [דמי] לגוי שעושה מלאכה לצורך עצמו ואינו מתכוין לישראל. ומה שכתב בהלכות גדולות [בהלכות] יום טוב דאסור לישראל למיזבן מחנווני גוי הרגיל אצלו כל מידי דמחובר וכן [קימחא] דילמא [איטחן] ביום טוב וכן ביצה דילמא נולדה ביום טוב יש לנו לפרש טעמא דאף על גב שהחנווני זה לצורך עצמו טחנו ולא בשביל ישראל יש לנו לאסור הקמח לישראל, דדילמא החנווני לקחו מן האוצר של תבואה וטחנו והרקידו, ואף על גב שמשום מלאכה (הגוי) שעשה [הגוי] לעצמו אינו נאסר לישראל, הואיל שעשה הגוי לצורך עצמו, מיהו משום מוקצה אסור לישראל לטלטל הקמח. ומנא תימרא, דתנן [במסכת שבת] בפרק מפנין [קכ"ו ע"ב] [מפנין אפילו] ארבע וחמש קופות [וכו'] בשביל האורחים [וכו'] אבל לא [את] האוצר, ומפרש בגמרא מאי אבל לא [את] האוצר שלא יתחיל באוצר ומני רבי יהודה היא דאית ליה מוקצה, וקיימא לן כרבי יהודה לגבי יום טוב וכרבי שמעון גבי שבת, בתחלת מסכת ביצה [ב' ע"ב]. וכן פסקו רבינו חננאל ורבינו האלפסי. וליכא למימר דילמא לקחו שלא מן האוצר וטחנו והשתא ליכא איסור טילטול, דלחומרא אזלינן, [ואמרינן] קנאו מן האוצר. וכן כתב בהלכות גדולות דתלינן לחומרא, וראייתו מדאמר רב פפא [ביצה כ"ד ע"ב] גוי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור, דמספק תלינן לחומרא, כדפסקינן בספק מוכן לחומרא בפרק אין צדין [שם]. ועוד שסתם חנוני גוי [שמוכר להם] לישראל כל שעה [מכיר צרכיהם], ויש לחוש שמא ירבה בשבילם, דתנו רבנן בפרק כל כתבי גוי שלקט עשבים לבהמתו מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל במה דברים אמורים כשאין מכירו אבל מכירו אסור, ובתוספתא גרסינן ואם בשביל ישראל אסור [במה דברים אמורים בגוי שאין מכירו אבל בגוי שמכירו אסור] מפני [שמרגילו] לעשות כן לשבת אחרת. ואף על פי שאין מכירו, דהא בשאין מכירו קיימינן, אבל במכירו אסור אפילו עשאו הגוי לעצמו ולא לישראל, הילכך החנוני גוי הרגיל אצלו אסור לקנות או ליטול ממנו ביום טוב לא קמח ולא עיסה, דרגיל אצלו היינו מכירו. והא דבעינן בכדי שיעשו היכא שנלקט ביום טוב שני, ואף על פי שמלאכת יום טוב שני דרבנן, היינו טעמא דלקיטה מן המחובר היינו מלאכה דאורייתא בשבת ויום טוב ראשון [הילכך אי] לקטו ביום טוב שני מחמרינן דבעינן בכדי שיעשו, לאפוקי לידת ביצה דאין בה צד איסור מלאכה. ובר טביא דאיתצד ביום טוב ראשון ואישתחיט ביום טוב שני, התם צדוהו גוים לצורך עצמם ולא בשביל ריש גלותא, ובתר הכי אימליכו ושדרוהו לריש גלותא, הילכך ביום טוב שני מותר, הואיל שלא ניצד בשביל ישראל, דאי בשביל ישראל, אפילו ביום טוב שני אסור עד למוצאי יום טוב בכדי שיעשו. וראייתי מדאמרינן [במסכת שבת] בפרק כל כתבי הקודש ובפרק שואל אדם [קנ"א ע"א] תנו רבנן עיר שישראל וגוים דרים בה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים רוחץ בה מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו. והא דלא אישתחיט ביום טוב ראשון, היינו טעמא שאינו ראוי לאכול ביום טוב ראשון משום מוקצה של איסור צידה. ואפילו לטלטלו אסור, דהא אפילו באיסור נולד [ד]מדרבנן הוא גבי אושפזיכניה דרב אדא במסכת ביצה [ד' ע"א] מסקינן אפילו רבי יוחנן לא קא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומא לא ותניא וכו', [הרי ש]משום מוקצה אסור בטילטול, וכל שכן באיסור צידה דאורייתא [דאסור] לטלטל ולאכול ביום ראשון. ואמרינן בפרק אין צדין [ביצה כ"ד ע"א] מצודות חיות ועופות ודגים שעשאן מערב יום טוב לא יטול [מ]הם ביום טוב וכו' ומעשה בגוי אחד שהביא דגים לפני רבן גמליאל ואמר מותרים הם אלא שאין רצוני לקבל הימנו, ואמרינן בגמרא דבספק מוכן פליגי והלכה כרבי יהושע דאוסר. ואף על גב שספק מוכן דרבנן, ובספק דרבנן אזלינן לקולא, שאני הכא שיש לו מתירין, ואמרינן בפרק קמא דביצה [ד' ע"א] כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לחומרא, והכי נמי בספק מוקצה אזלינן לחומרא. ואסקינן התם בני יומן [אסורין] אפילו בטלטול וכל שכן באכילה. ואמרינן בעירובין [מ' ע"א] גבי ההיא ליפתא במחוזא דאתי ביום [טוב] שני של גליות חזייא רבא דכמישא אמר רבא הא וודאי מאתמול איעקרא, משמע אי היום איעקרא אסר להו היום משום מוקצה, ואף על גב דאדעתא דגוים אתי. וכי היכי דהא ליפתא אדעתא דגוים איעקרא, הכי נמי ההוא טביא, דאייתי לעיל מינה, דאיתצד ביום טוב ראשון ואישתחיט ביום טוב שני אדעתא דגוים איתצד, דהא מייתי להו גבי הדדי. ואומר אני היכא שעשה הגוי האיסור לעצמו מותר לישראל להנות ממנו, היכא שלא שייך טילטול, ואף ביום טוב ראשון, כדאמרינן בפרק כל כתבי [בנר שהדליק הגוי לעצמו] נר לאחד נר למאה, ומותר לישראל להשתמש לאורה ואפילו בשבת, וכן בכבש שבנה הגוי לעצמו מותר לירד בו ישראל בשבת. ותנן נמי [בפרק] שואל אדם [שם קנ"א ע"א] גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית, ואמרינן בגמרא מאי מקום קרוב רב אמר קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו, פירוש מספיקא יש להקל שמא חוץ לחומה לנו, ואמרינן דייקא מתניתין כוותיה [דשמואל] דקתני עשו [לו] ארון וחפרו [לו] קבר [יקבר בו ישראל] אלמא מספיקא שרי אפילו מיד לאחר שבת, דאמרינן בשביל גוי נעשה ולא בשביל ישראל, והיינו סייעתא לשמואל ששרי מיד, דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו. והאי דמקשה בגמרא אמאי יקבר בו ישראל משמע מיד ימתין בכדי שיעשו (ו)מפרש רש"י ניהו דלא מוכחא מילתא מיהו יש לומר דבשביל ישראל [נעשה], ומשני בעומד באיסטרטיא, הקבר, שאין דרך ליקבר שם. ואליבא דרב מתרץ הא, דלא בעי למימר שקאי מתניתין כותיה דשמואל דמספיקא שרי. ואומר אני שלא צריך לאמתוני בכדי שיעשה אלא היכא שנעשה בו מלאכה שהיא אסורא דאורייתא, כגון צידה או מן המחובר או הדלקת נר שבת או מרחץ וכיוצא בהם. וכגון שבשביל ישראל נעשה האסור, ואם בשביל הגוי מותר מיד לישראל, ואין צריך להמתין בכדי שיעשה. אבל באסור דרבנן, כגון ביצה שנולדה בזה מותרת בזה, וכן דבר הבא חוץ לתחום, וכן באסור מוקצה, אין צריך להמתין בכדי שיעשה. ומה שהקשה רבינו שלמה בפרק אין צדין [ביצה כ"ה ע"א] חוץ לתחום אסור שלא שמע טעם מקובל, אומר אני האי דמותר לישראל אחר משום שלא נעשה בשבילו, [ו]האי לא דמי לגוי שהדליק נר בשבת דאי בשביל ישראל אסור אף לישראל שלא נעשה בשבילו, דהתם הדלקת נר דאורייתא, ותחומין דרבנן. והאי דתניא בתוספתא [שבת פי"ח] גוי שהביא חלילין בשבת בשביל ישראל לא יספוד אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר, התם באסורא דרבנן הוא ומותר לו מיד, אבל לאותו שהביאו בשבילו קנסוהו לעולם כדפירש רבינו שלמה, משום דמוכחא מילתא שהובאו בשבילו, שהרי יש לו מת. ולי נראה דאין אסור למי שהביאו בשבילו כי אם בכדי שיעשו, ודי, דאיסורא דרבנן הוא. אבל בקבר, שהוא איסור דאורייתא, מחמרינן טפי, כדתנן [שבת קנ"א ע"א] לא יקבר בו עולמית, ואם בשביל גוי יקבר בו מיד, כדמוכח בגמרא. והא סיפא [דברייתא] דתוספתא עשו לו ארון וקבר לא יקבר בו ישראל זה אבל לישראל אחר מותר, הכי פירושא אותו שנעשה לו לא יקבר בו לעולם, וקנס הוא, כדפירש רבינו שלמה לעיל, אבל ישראל אחר מותר בכדי שיעשה. ובמת החמירו יותר משאר איסורים משום כבוד המת [ו]אוושא מילתא, שבאים שם בני אדם משום כבוד מצוה.
<h2>דף קנא.</h2>
אבי מורי. בעבור שראיתי פלוגתא דרברבתא על ההלכות גדולות כתבתי אני יואל הלוי הנראה בעיני. דכל היכא שגוי צד ביום טוב או לקט מן המחובר ביום טוב, אם עושה בשביל ישראל מלאכה דאורייתא, על כיוצא בזה מפרש בהלכות גדולות דרב יהודאי גאון שצריך להמתין בכדי שיעשה, היינו עד מוצאי יום טוב שני שהוא חול. ומה שמביא רש"י ראיה לסתור דברי בעל הלכות גדולות, וכתב בפירושו בפרק בכל מערבין [ל"ט ע"ב], מההיא בר טביא דאיתצד ביום טוב ראשון ואישתחיט ביום טוב שני ואתא לבי ריש גלותא ואכלו רב נחמן ורב חסדא וכו' עד אמר ליה רבי חנינא מודה רבי יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות דשני קדושות הן, אלמא דהכי הילכתא, דרב ששת הדר ביה לגבי דרב נחמן. ומדרבא שאמר במסכת ביצה [י"ז ע"א] מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה. ומדרב דאמר נולדה בזה מותרת בזה ופסקינן הילכתא כוותיה. מכולהו שמעינן דדבר הניצוד או הנלקט מן המחובר ביום טוב ראשון של גליות ממתין לערב בכדי שיעשו ומותר, דאחד מהם חול, דאי מספקא [לן] בקדושה אחת אמאי אישתרי בהו ביצה. ואי משום דביצה איסורה דרבנן הוא, הא לא אישתרי ביום טוב שני של ראש השנה. ועוד קיימא לן במסכת ביצה [ד' ע"א] דספיקא דרבנן בדבר שיש לו מתירין אסור. ובהלכות גדולות אסר (לה) עד מוצאי יום טוב שני, ודי[יק] לה מדקבע רב פפא הילכתא גוי שהביא דורן לישראל אם יש במינו במחובר אסור ולערב בכדי שיעשו (לערב שני), ומוקי להאי [דלערב] אסור בכדי שיעשו לערב מוצאי יום טוב שני, שעה הראויה לעשיה. [ובעיני] אינו נראה כן, אלא כדקסתם ואמר לערב. [אי ביום טוב ראשון הביאו ימתין לערב בכדי שיעשו ואוכלו. ולפיכך צריך להמתין, דשמא היום קודש] ולמחר חול, הילכך בעי המתנה, ואי איפכא כל שכן אף בלא המתנה מותר. ואי ביום טוב שני [הביאום] ימתין לערב, דשמא [הוא] היום קודש. ותדע דעיקר מילתיה דרב פפא לערב דיום טוב ראשון איתמר, מדאמרי[נן] [מ' ע"א] הנהו בני [גננא דגזו להו] גוים [אסא] ביום טוב שני שרא להו רבינא [לאורוחי] ביה לאורתא לאלתר, אלמא כי בעינן בכדי שיעשו ביום טוב ראשון, דהא קים לן בקביעא דירחא, [ו]הא דעבדינן תרי יומי, משום דשלחו מתם וכו', אבל יום טוב שני דקיל לא בעינן בכדי שיעשו. ומסקנא פסקינן הילכתא אף ביום טוב שני בכדי שיעשו, שלא ליזלזל ביה. ותשובת הגאון בידי כן. עד כאן לשון פסק רבינו שלמה.
ואני יואל הלוי [אומר] שיש חילוק בדבר, ואין לנו לסתור דברי רב יהודאי מראיות אלו. דבכל מקום שהגוי עושה מלאכה דאורייתא בשביל ישראל צריך להמתין עד מוצאי יום טוב שני כדברי בעל הלכות גדולות, וכגון ההיא דרב פפא, דנלקט מן המחובר בשביל ישראל, דמחמירים דאפילו נלקט ביום טוב ראשון אסור אף ביום טוב שני עד לערב בכדי שיעשו, דהיינו חול גמור, אבל ביום טוב עצמו אסור. והא דמייתי רבינו שלמה זצ"ל מהני בני גננא דגזו אסא, כדאיתא לעיל, לית ראיה, דהא ביום טוב שני [הוה], ואפילו הכי הואיל דבשביל ישראל נלקט והוי איסורא דרבנן הוה סבר רבינא להתיר לאלתר, ומסיק תלמודא דליתא [דרבינא] דשרי לאורתא לאלתר, אף על גב דהוי חול גמור, דבעינן נמי בכדי שיעשו ואף על פי שלא נעשה בו [אלא] אסורא דרבנן, הואיל שבשביל ישראל נלקט. אבל אי הוה ביום טוב ראשון נלקט בשביל ישראל, דהוא יום טוב גמור, ומלאכה אסורה [בו] מדאורייתא, הוה אסור עד מוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו ואף על גב דיום טוב שני דרבנן כדשלחו מתם [ביצה ד' ע"ב]. והא דאמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה וכו', ומשום דחד מינייהו חול, התם הנחת העירוב לית ביה מלאכה דאורייתא לגמרי, ואפילו בשבת אין בו איסור שיתחייב משום מלאכה, הילכך מקילינן ביה על ידי תנאי להניח ולומר שאחד מהם חול. וכן ביצה שנולדה בזה מותרת בזה, מפני שאין בלידת ביצה איסור מלאכה דאורייתא, הילכך מותר[ת] בשני. ועוד שהלידה לא נעשית בשביל ישראל, הילכך מותר[ת] בשני לאלתר, ולא בעינן שימתין בכדי שיעשו, דהיינו בכדי לידת הביצה, ולידת ביצה [דמי] לגוי שעושה מלאכה לצורך עצמו ואינו מתכוין לישראל. ומה שכתב בהלכות גדולות [בהלכות] יום טוב דאסור לישראל למיזבן מחנווני גוי הרגיל אצלו כל מידי דמחובר וכן [קימחא] דילמא [איטחן] ביום טוב וכן ביצה דילמא נולדה ביום טוב יש לנו לפרש טעמא דאף על גב שהחנווני זה לצורך עצמו טחנו ולא בשביל ישראל יש לנו לאסור הקמח לישראל, דדילמא החנווני לקחו מן האוצר של תבואה וטחנו והרקידו, ואף על גב שמשום מלאכה (הגוי) שעשה [הגוי] לעצמו אינו נאסר לישראל, הואיל שעשה הגוי לצורך עצמו, מיהו משום מוקצה אסור לישראל לטלטל הקמח. ומנא תימרא, דתנן [במסכת שבת] בפרק מפנין [קכ"ו ע"ב] [מפנין אפילו] ארבע וחמש קופות [וכו'] בשביל האורחים [וכו'] אבל לא [את] האוצר, ומפרש בגמרא מאי אבל לא [את] האוצר שלא יתחיל באוצר ומני רבי יהודה היא דאית ליה מוקצה, וקיימא לן כרבי יהודה לגבי יום טוב וכרבי שמעון גבי שבת, בתחלת מסכת ביצה [ב' ע"ב]. וכן פסקו רבינו חננאל ורבינו האלפסי. וליכא למימר דילמא לקחו שלא מן האוצר וטחנו והשתא ליכא איסור טילטול, דלחומרא אזלינן, [ואמרינן] קנאו מן האוצר. וכן כתב בהלכות גדולות דתלינן לחומרא, וראייתו מדאמר רב פפא [ביצה כ"ד ע"ב] גוי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור, דמספק תלינן לחומרא, כדפסקינן בספק מוכן לחומרא בפרק אין צדין [שם]. ועוד שסתם חנוני גוי [שמוכר להם] לישראל כל שעה [מכיר צרכיהם], ויש לחוש שמא ירבה בשבילם, דתנו רבנן בפרק כל כתבי [שבת קכ"ב ע"א] גוי שלקט עשבים לבהמתו מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל במה דברים אמורים כשאין מכירו אבל מכירו אסור, ובתוספתא גרסינן ואם בשביל ישראל אסור [במה דברים אמורים בגוי שאין מכירו אבל בגוי שמכירו אסור] מפני [שמרגילו] לעשות כן לשבת אחרת. ואף על פי שאין מכירו, דהא בשאין מכירו קיימינן, אבל במכירו אסור אפילו עשאו הגוי לעצמו ולא לישראל, הילכך החנוני גוי הרגיל אצלו אסור לקנות או ליטול ממנו ביום טוב לא קמח ולא עיסה, דרגיל אצלו היינו מכירו. והא דבעינן בכדי שיעשו היכא שנלקט ביום טוב שני, ואף על פי שמלאכת יום טוב שני דרבנן, היינו טעמא דלקיטה מן המחובר היינו מלאכה דאורייתא בשבת ויום טוב ראשון [הילכך אי] לקטו ביום טוב שני מחמרינן דבעינן בכדי שיעשו, לאפוקי לידת ביצה דאין בה צד איסור מלאכה. ובר טביא דאיתצד ביום טוב ראשון ואישתחיט ביום טוב שני, התם צדוהו גוים לצורך עצמם ולא בשביל ריש גלותא, ובתר הכי אימליכו ושדרוהו לריש גלותא, הילכך ביום טוב שני מותר, הואיל שלא ניצד בשביל ישראל, דאי בשביל ישראל, אפילו ביום טוב שני אסור עד למוצאי יום טוב בכדי שיעשו. וראייתי מדאמרינן [במסכת שבת] בפרק כל כתבי הקודש [קכ"ב ע"א] ובפרק שואל אדם [קנ"א ע"א] תנו רבנן עיר שישראל וגוים דרים בה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים רוחץ בה מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו. והא דלא אישתחיט ביום טוב ראשון, היינו טעמא שאינו ראוי לאכול ביום טוב ראשון משום מוקצה של איסור צידה. ואפילו לטלטלו אסור, דהא אפילו באיסור נולד [ד]מדרבנן הוא גבי אושפזיכניה דרב אדא במסכת ביצה [ד' ע"א] מסקינן אפילו רבי יוחנן לא קא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומא לא ותניא וכו', [הרי ש]משום מוקצה אסור בטילטול, וכל שכן באיסור צידה דאורייתא [דאסור] לטלטל ולאכול ביום ראשון. ואמרינן בפרק אין צדין [ביצה כ"ד ע"א] מצודות חיות ועופות ודגים שעשאן מערב יום טוב לא יטול [מ]הם ביום טוב וכו' ומעשה בגוי אחד שהביא דגים לפני רבן גמליאל ואמר מותרים הם אלא שאין רצוני לקבל הימנו, ואמרינן בגמרא דבספק מוכן פליגי והלכה כרבי יהושע דאוסר. ואף על גב שספק מוכן דרבנן, ובספק דרבנן אזלינן לקולא, שאני הכא שיש לו מתירין, ואמרינן בפרק קמא דביצה [ד' ע"א] כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לחומרא, והכי נמי בספק מוקצה אזלינן לחומרא. ואסקינן התם בני יומן [אסורין] אפילו בטלטול וכל שכן באכילה. ואמרינן בעירובין [מ' ע"א] גבי ההיא ליפתא במחוזא דאתי ביום [טוב] שני של גליות חזייא רבא דכמישא אמר רבא הא וודאי מאתמול איעקרא, משמע אי היום איעקרא אסר להו היום משום מוקצה, ואף על גב דאדעתא דגוים אתי. וכי היכי דהא ליפתא אדעתא דגוים איעקרא, הכי נמי ההוא טביא, דאייתי לעיל מינה, דאיתצד ביום טוב ראשון ואישתחיט ביום טוב שני אדעתא דגוים איתצד, דהא מייתי להו גבי הדדי. ואומר אני היכא שעשה הגוי האיסור לעצמו מותר לישראל להנות ממנו, היכא שלא שייך טילטול, ואף ביום טוב ראשון, כדאמרינן בפרק כל כתבי [שבת קכ"ב ע"א] [בנר שהדליק הגוי לעצמו] נר לאחד נר למאה, ומותר לישראל להשתמש לאורה ואפילו בשבת, וכן בכבש שבנה הגוי לעצמו מותר לירד בו ישראל בשבת. ותנן נמי [בפרק] שואל אדם [שם קנ"א ע"א] גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית, ואמרינן בגמרא מאי מקום קרוב רב אמר קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו, פירוש מספיקא יש להקל שמא חוץ לחומה לנו, ואמרינן דייקא מתניתין כוותיה [דשמואל] דקתני עשו [לו] ארון וחפרו [לו] קבר [יקבר בו ישראל] אלמא מספיקא שרי אפילו מיד לאחר שבת, דאמרינן בשביל גוי נעשה ולא בשביל ישראל, והיינו סייעתא לשמואל ששרי מיד, דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו. והאי דמקשה בגמרא אמאי יקבר בו ישראל משמע מיד ימתין בכדי שיעשו (ו)מפרש רש"י ניהו דלא מוכחא מילתא מיהו יש לומר דבשביל ישראל [נעשה], ומשני בעומד באיסטרטיא, הקבר, שאין דרך ליקבר שם. ואליבא דרב מתרץ הא, דלא בעי למימר שקאי מתניתין כותיה דשמואל דמספיקא שרי. ואומר אני שלא צריך לאמתוני בכדי שיעשה אלא היכא שנעשה בו מלאכה שהיא אסורא דאורייתא, כגון צידה או מן המחובר או הדלקת נר שבת או מרחץ וכיוצא בהם. וכגון שבשביל ישראל נעשה האסור, ואם בשביל הגוי מותר מיד לישראל, ואין צריך להמתין בכדי שיעשה. אבל באסור דרבנן, כגון ביצה שנולדה בזה מותרת בזה, וכן דבר הבא חוץ לתחום, וכן באסור מוקצה, אין צריך להמתין בכדי שיעשה. ומה שהקשה רבינו שלמה בפרק אין צדין [ביצה כ"ה ע"א] חוץ לתחום אסור שלא שמע טעם מקובל, אומר אני האי דמותר לישראל אחר משום שלא נעשה בשבילו, [ו]האי לא דמי לגוי שהדליק נר בשבת דאי בשביל ישראל אסור אף לישראל שלא נעשה בשבילו, דהתם הדלקת נר דאורייתא, ותחומין דרבנן. והאי דתניא בתוספתא [שבת פי"ח] גוי שהביא חלילין בשבת בשביל ישראל לא יספוד אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר, התם באסורא דרבנן הוא ומותר לו מיד, אבל לאותו שהביאו בשבילו קנסוהו לעולם כדפירש רבינו שלמה, משום דמוכחא מילתא שהובאו בשבילו, שהרי יש לו מת. ולי נראה דאין אסור למי שהביאו בשבילו כי אם בכדי שיעשו, ודי, דאיסורא דרבנן הוא. אבל בקבר, שהוא איסור דאורייתא, מחמרינן טפי, כדתנן [שבת קנ"א ע"א] לא יקבר בו עולמית, ואם בשביל גוי יקבר בו מיד, כדמוכח בגמרא. והא סיפא [דברייתא] דתוספתא עשו לו ארון וקבר לא יקבר בו ישראל זה אבל לישראל אחר מותר, הכי פירושא אותו שנעשה לו לא יקבר בו לעולם, וקנס הוא, כדפירש רבינו שלמה לעיל, אבל ישראל אחר מותר בכדי שיעשה. ובמת החמירו יותר משאר איסורים משום כבוד המת [ו]אוושא מילתא, שבאים שם בני אדם משום כבוד מצוה.
